תמונת המצב במזרח התיכון החדש הולכת ומתבהרת בעקבות יום הקרב בשבת. שיחת הטלפון בין ביבי לפוטין, הבהירה לראש ממשלת ישראל מי בעל הבית החדש באזור. כשפוטין רוצה – ישראל מפסיקה לתקוף.
אחרי שנים שבהם התרגלנו שארה"ב היתה שוטר של האזור אנחנו צריכים לשנות "פאזה" ולהבין שמעבר להצהרת טראמפ על ירושלים כבירת ישראל ואולי עוד כמה ציוצים שלו מהבית הלבן, הוא אינו משפיע יותר בשכונה שלנו ופינה את מקומו לולדמיר פוטין.
רוסיה לאט לאט אבל בדבקות, הכניסה רגל ועוד רגל לסוריה ומשם היא מתכוונת להשפיע על הסביבה כולה. צבא, חיל אוויר, יועצים איך שלא תקראו להם, הרוסים עושים בסוריה כבביתם שלהם. אפילו הפלת מטוס רוסי בידי המורדים על אדמת סוריה והתאבדות הטייס לא עושה עליהם רושם במיוחד.
פוטין אולי אינו מרוצה לגמרי ממהלכי איראן בסוריה, אבל הוא עוצם עין כל עוד זה מסייע למשטר אסאד. צריך להבין, פוטין משחק שחמט וכולו מרוכז בטובתה של ארצו, בדרך הוא מוכן להקריב חיילים כל עוד יגיע למטרתו.
הוא נפגש עם ראש ממשלת ישראל פעמים רבות לאחרונה על פי בקשת נתניהו וזה מעיד על מעמדו החזק באזור. פוטין כך נדמה מקבל חיזוק בכל פעם שביבי עולה אליו לרגל וכך גם מנהיגים אחרים באזור. הוא מרגיש היטב שהוא "בעל הבית".
ישראל אולי השמידה כטענתה, מחצית מכוח הנ"מ של סוריה, שכולו תוצרת רוסיה, אבל זה לא מטריד את פוטין. הוא יספק לאסאד את החוסר מהאפסנאות של רוסיה ובינתיים יחזק את התעשייה הצבאית הרוסית, גם זה שיקול קר שלו. כך הוא יוצא מנצח גם כשאסאד מוכה בשדה הקרב.
פוטין כאן לזמן ממושך. הוא לא מתכוון לוותר על מעמדו ועל שאיפותיו. אנחנו ושאר עמי האזור צריכים ללמוד לחיות עם זה..
כיצד? ימים יגידו