בין רוני דותן, יוזם פרויקט הבאת קרון מימי השואה מאושוויץ לישראל, לבין נאיל זועבי, מחנך, מנהל בית ספר בטמרה ואיש שלום ידוע, שוררים יחסי רעות, כבוד ואחווה.
לפני חמש שנים כשרוני דותן יזם את הבאת קרון הבהמות, בו הובלו מאות אלפי יהודים בדרכם האחרונה למשרפות אושוויץ, הזמין דותן את נאיל להשתתף בטקס הצבת הקרון בבית 'יד לבנים' בנתניה וכיבד את נאיל לשאת דברים מרגשים אשר עוררו הדים רבים.
השבוע, לרגל יום השואה העצוב במיוחד, נעדר הטקסים, נעדר הדלקת נרות הזיכרון, ממשיך נאיל זועבי במסורת שהחלה לפני חמש שנים , בקרון שהובא מאושוויץ, ובה הוא מחבק את שורדי השואה , אשר חלק מהם הפכו לידידיו ממש, ואף נושא דברים. כאמור , בשל ביטול אירועי הזיכרון לשואה , שיגר זועבי סרטון אישי ובו דברים לזכר הנספים ולכבוד השורדים.
צילום: אדהם זועבי
"החיים שלנו מסכות, היום אלו מסכות מחוייבות מציאות שעטינו על פנינו כדי להיאבק ולבלום את מגפת הקורונה , בימי השנאה והאיבה האנושית, בימי הזוועה של גרמניה הנאצית עטו מסכות אחרות, מסכות של חיות אדם אשר בידיים חשופות רצחו, טבחו, שחטו, התעללו ביהודים ללא הבדלי גיל , כשבת שחוק על פרצופם המתועב. האסון הגדול ביותר בעולם החדש, השואה, אמור להיות תמרור אזהרה יום יומי, רגעי, למצפן המוסרי , האנושי. אני זוכר איך רוני שיתף את רעייתי, ארבעת ילדיי ואותי בקורות העם היהודי, כשנכנסנו בפעם הראשונה לקרון המוות, קירות ליבנו רעדו המפגש עם שורדי השואה, הסיפור ממקור ראשון הכה בנו, עוצמת החוויה המחרידה צורבת לי מאז בנשמה, מכסה בדוק של דמע על הנפש הסוערת, המפגש עם השורדים לא מרפה, גם ממרחק חמש שנים אני שומע את סיפורם, אחד כואב ממשנהו, כל יום, והכאב אינו מרפה.
יום השואה הנוכחי , הוא יום שואה שונה במעט, יום שואה בו איננו יכולים לחבק את השורדים, לחבק את הניצולים, להביט אליהם, להשפיל מבט ולבקש סליחה בשם העולם כולו על שלא היינו שם ברגעי האימה והתופת.
רוני היקר, העבר נא את דבריי אלה לשורדי השואה, ליבי עימם ועם בני ביתם , בני הדור השני, ליבי איתך, אתה שרואה בשואה את הסמן המרכזי להפיכתנו לבני אדם מוסריים וטובים יותר, מהכפר נין שבעמק שולח חיבוק של נחמה, חיזוק ואהבה לשורדים ובני משפחותיהם". סיים נאיל זועבי.
בכותרת נאיל זועבי והקרון שהובא מאושוויץ: צילום: אדהם זועבי