עומדים בקרן רחוב. שעת ערב מאוחרת. מתצפתים לעבר הבית הקרוב שנראה שלו ושקט ויודעים שעוד רגע קט תהיה שם מהומת אלוהים. מחכים ל"משלחת מלאכים רעים", אנשי הבשורה של קצין העיר, שידפקו שם בדלת ויספרו על בן המשפה, הטייס, שנהרג עם מטוסו.
אנחנו, אנשי התקשורת, כתבים וצלמים, מחכים לרגע הקשה שלנו. להיכנס למשפחה ההומה, שטרם עיכלה את האובדן, לנסות ולשמוע על הבן, לבקש תמונה מהאלבום המשפחתי והכל בשם "התקשורת שמבקשת לדעת ולדווח".
בשנות ה-80- ה-90 במאה הקודמת, טרם עידן האינטרנט והניידים, לפני שדובר צה"ל שינה תפיסה והבין שתפקידו לסייע לעיתונאים בעבודתם, היינו קבוצה קטנה של עיתונאים בחיפה והצפון, שהלכנו מבית לבית, ממקרה אחד לאחר, למשפחות החיילים שנהרגו בלבנון, במארבים, במרדפים, במלחמות, באימונים, הרוגי פיגועים ועוד.
צילום: אלבום פרטי
לעתים הגענו לבית עוד לפני המודיעים הרשמיים והסתתרנו. לעתים הגענו יחד איתם והמתנו בחוץ. היו גם מקרים בודדים שנתקלנו בבני המשפחה שעדיין לא ידעו על האסון וגמגמנו כמה מילים שטותיות לתרץ את הימצאותנו במקום.
זה היה התפקיד העיתונאי אולי הקשה ביותר אותו חוויתי בשנותי הרבות כעיתונאי שטח. הקושי האישי, הנפשי, לחדור לפרטיות של המשפחות ברגע המשבר הראשונים, לשכנע אותם, במה שאני עצמי לא תמיד הייתי משוכנע, שלמען זיכרון יקיריהם, חשוב שהתמונה והסיפור של הנופלים יופיעו מעל דפי העיתון. למזכרת.
כה אמרנו לעצמנו, חבורת העיתונאים, בשיחות שהיו לנו בינינו. ההנצחה הטובה היא בתקשורת, שיהיה מה להראות לדורות הרבים. בתקופה ההיא של טרום האינסטגרם, הפייסבוק ושאר פלאי המאה ה-21 , חשנו שאנו העיתונאים עושים שירות טוב למשפחה, לחברה, לזיכרון הקולקטיבי.
הלחץ מהמערכת היה גדול. לא עוזבים את בית המשפחה בלי סיפור ותמונה. בינינו היה סיפור על עיתונאי צפוני שנזרק מהדלת וחזר דרך החלון כדי להשיג את מבוקשו. סתם "סיפור אורבני" שאולי היה במציאות.
לעתים, הכל לך מהר יחסית, לעתים, המתנו שעות ארוכות. פעם היו אלה ההורים השכולים הטריים או הרעייה האלמנה, שדיברו איתנו בחוץ או הכניסו אותנו פנימה ונתנו לנו את האלבומים לחפש את התמונה המתאימה . פעם היו אלה חברים קרובים שעשו עבורנו את ה"שליחות" נכנסו הביתה הביאו תמונה וגם כמה מילים.
אני זוכר שבשלב מסוים, אחרי לא מעט מפגשים כאלה עם משפחות הנפגעים, ניסיתי לעצב לעצמי על סמך הניסיון הנצבר "פרופיל" של משפחה שהגדרתי כ"משתפת פעולה" לעומת "משפחה לאומתית". כך הייתי עומד לפני הבית, רגע לפני הכניסה ומנסה לחשוב מה תהיה התגובה על פי ה"פרופיל" שבניתי. האמת- כמעט תמיד טעיתי בניתוח המוקדם שלי.
לא ניתן היה להבדיל בקבלת הפנים שבהן נתקלנו בין משפחות עירוניות, מושבניקות או קיבוצניקים. חילוניים או דתיים, יהודים, דרוזים או צ'רקסים. משפחות מבוססות או "עמך", כל משפחה הגיבה אחרת לפניות של התקשורת. היו שכעסו עלינו ובצדק, היו שקיבלו אותנו במאור פנים למרות מצבם הקשה באותו רגע. היו משפחות המומות שפעלו כרובוטים והיו שזרקו אותנו החוצה במילים קשות.
והיה לזה לעתים גם המשך. משפחות, חברים של הנופלים שהתקשרו ואמרו "תודה על ההנצחה בעיתון". כאלה שביקשו עוד כמה גיליונות למזכרת. כאלה שדאגו לעדכן אותנו כיצד הנציחו את יקיריהם, כאלה שפגשנו באזכרות שנים אחרי זה.
האירוע הקשה ביותר מבחינתי היה ב"אסון המסוקים" קרוב לכ-30 נספים היו מאזור הצפון ונפלה עלי המשימה לדאוג , כמי שהיה אחראי על האזור ועל כמה צלמים ועיתונאים, שנעמוד כולנו במשימה להשגת סיפורים וצילומים של כל הנופלים וכל זאת בלחץ הזמנים של ה"דד-לין" בסגירת העיתון. כולם היטו שכם ועמדנו במשימה העצובה הזאת.
שנים הדחקתי את הנושא ממני. לא חשבתי כלל על המשמעות של הדברים שעשינו, לא הקדשתי די מחשבה לפעילות העיתונאית הזאת. האם ככה היינו אומרים לנהוג? האם עשינו באמת שליחות ציבורית? האם פעלנו למען המשפחות? ומה על הנזק הנפשי שאולי חלחל בתוכנו? אז הגיע אולי הזמן להציף ביום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה גם את הנקודה העיתונאית.
יובל פלג, עיתונאי לשעבר ידיעות אחרונות