הבוקר (יום שישי) הכתה הבשורה המרה כי שורד השואה, אהרון וייס , אשר היה אמור לציין 93 שנים בצום גדליה , נפטר לאחר אשפוז קצר בבית החולים העמק בעפולה. אהרון הותיר שלושה ילדים, נכדים ונינים . אהרון יקבר היום בבית העלמין בעפולה לצד אשתו האהובה לאה אשר נפטרה לפני כשנה .
" אהרון זכה לפחות בשנתיים האחרונות שסיפורו יסופר , יישמע , אהרון אף הספיק לארח בביתו משלחות במסגרת המיזם :" צועדים אל החיים" ולבקש מהם להיות נושאי הלפיד של זיכרון השואה." אומר עמנואל בן סבו , אשר כתב אודות אהרון את ספר הילדים " אנדור".
אבל גדול ירד על העיר עפולה עם היוודע הבוקר דבר פטירתו של שורד השואה , אהרון וייס .לראשונה בחייו, לפני שנתיים,סיפר שורד השואה אהרון וייס מעפולה את הקורות עימו בימי הסופה והסער, לסופר והמחנך עמנואל בן סבו .
" אתמול דיברתי עם אהרון בשיחת טלפון בבית החולים , הזכרתי לו , לתינוק שנולד בצום גדליה ונכנס בבריתו של אברהם אבינו ביום הכיפורים , כי השנה נחגוג את יום הולדתו בשמחה, אהרון חייך ואמר , " הכל תלוי בריבונו של עולם". משתף עמנואל בן סבו .
עם פטירתו של אהרון שהיה ל -" סבא סוכריות" ,בבית הכנסת הגדול "בית שלום" בעפולה ע"ש הרב פרץ ציוני זצ"ל , בית הכנסת בו כיהן כגבאי במשך עשרות שנים , בית הכנסת בו הרעים בקולו המיוחד באמירת הקדיש , מציב עמנואל בן סבו יד ושם לזכרו של אהרון , זיכרון מאותה פגישה לפני שנתיים וחצי בביתו ."אבא אמר לי, רוץ, רצתי ונעמדתי כששמעתי את צרור היריות".
שלושים ואחת שנים אני מנסה לשמוע את סיפורו האישי של שורד השואה, אהרון וייס שלושים ואחת שנים של דחיות, של דמעות, של סירוב מוחלט. עם פטירת אהבת חייו לאה, אשר צעדה עמו שישים ושש שנים של אהבה עצומה, עם בקשותיי החוזרות ונשנות אחר כל אשפוז תוך הדגשת חשיבות תיעוד הסיפור, נפתח הסדק. הגעתי לביתו של אהרון עם ספר הילדים שכתבתי על שורד שואה אחר. "שב, אמר לי, אני מספר לך את הסיפור שלא סיפרתי מעולם, גם לא לילדיי."
ישבתי ובכיתי עם אהרון אשר הכניס אותי לסיפורו המטלטל, סיפור העוצמה והגבורה של הילד אשר ראה את אביו נרצח ומקום קבורתו לא נודע מעולם. אחרי שלושים ואחת שנים בהן הפצרתי באהרון וייס מהגבאים הראשים של בית הכנסת הגדול בעפולה, בית שלום ע"ש הרב פרץ ציוני זצ"ל, לספר את סיפורו מימי הסופה והסער, סוף סוף זה קרה.
אהרון וייס, לא סיפר מעולם את סיפור הישרדותו המופלא, האיש המרשים עם החליפה המחוייטת, המטופח ומקרין המכובדות והנעימות, 'סבא סוכריות' של בית הכנסת אשר במשך כל השנים רכש מכספו הפרטי סוכריות אותן חילק לילדים בבית הכנסת, הגיב בכל פעם בפרץ דמעות כשרק רפרפתי בעדינות כמרחף על הימים ההם.
לפני חודשים אחדים נפרד לעולמים אהרון, מאהבת חייו הרעייה לאה, עימה פסע שישים ושש שנים של אהבה וכבוד. מאז פטירתה נאחז אהרון בציפורניים בחיים, מעת לעת החל להתאשפז בבית החולים 'העמק' וכששוחרר מיהר לבית הכנסת להודות לבורא עולם על 'שהוא שומר עליי כל הזמן', כדבריו.