מי שלקחו חלק מרכזי בהפיכת הנגב הביזנטי, שלפני כ-1500 שנים, לפורח, היו יונים – כך עולה ממחקר חדש שנערך במכון זינמן לארכיאולוגיה של אוניברסיטת חיפה ופורסם בכתב העת היוקרתי PlosOne.
במחקר, שהתמקד בישובים העתיקים שבטה וסעדון, נמצאה העדות הארכיאולוגית לכך שהביזנטים בנגב גידלו יונים שלא למאכל, אלה למטרת דישון קרקעות הלס והפיכתן לראויות יותר לחקלאות אינטנסיבית.
בשנים האחרונות מתנהל ביישובי הנגב הביזנטיים מחקר רחב היקף בהובלתו של פרופ' גיא בר-עוז מאוניברסיטת חיפה כדי להבין, בין היתר, כיצד הצליחו הביזנטים לקיים מערכת חקלאות ענפה במדבר לפני כ-1500 שנים, ומה גרם ליישובים משגשגים אלו להינטש באחת.
במחקר שפורסם לפני מספר חודשים הציגה קבוצת המחקר עדות ארכיאולוגית משמעותית להיקף החקלאות בנגב באותה תקופה, באמצעות עצמות של מכרסם בשם מריון מצוי שחי רק בסביבות חיים לחות יותר ואינו מצוי בשטחים מדבריים. כעת, במחקר הנוכחי אותו הוביל ד"ר נמרוד מרום מאוניברסיטת חיפה ומכללת תל חי, בשיתוף עם פרופ' בר-עוז וד"ר יותם טפר מהמכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת חיפה וד"ר ברוך רוזן ממכון וולקני, ביקשו החוקרים להתמקד בחקר עצמות היונים מהשובכים (קולומבריה) שנמצאו בשטחים החקלאיים בקרבת היישובים הביזאנטיים.
לדברי החוקרים, גללי היונים ידועים כמקור של מינרלים חשובים לחקלאות, כמו זרחן, אשלגן וחנקן, ובאזורים רבים בעולם היה נהוג עד לאחרונה להשתמש בהם לטייב ולדשן את הקרקע. עם זאת, לאורך ההיסטוריה יונים גודלו למטרות נוספות, והמרכזית שבהם, לבשר. בכדי לנסות ולקבוע לשם מה גודלו יוני הנגב, בחנו החוקרים את עצמות היונים שנמצאו בשובכים, כמו גם את ההרכב הכימי של הגללים עצמם.
הכמות הרבה של העצמות שנמצאו בחפירות איפשרה לחוקרים לזהות את האורך הממוצע של הכנף, מבנה הגוף ומאפייני הגולגולת של היונים מהתקופה הביזאנטית בהשוואה לעצמות של יונים מגזעים שונים מהעת המודרנית. העבודה המשווה התבססה בין השאר על השוואת היונים מהנגב ליונים שאבי תורת האבולוציה צ'ארלס דרווין בעצמו אסף וחקר, ועצמותיהן נמצאות כיום במוזיאון הלאומי הבריטי.
התגלית החשובה של החוקרים היא שהיונים מהתקופה הביזאנטית היו קטנות, שריריות ו"אתלטיות" ולא היו שונות בגודלן ממידות יוני הבר.
צילום: אוניברסיטת חיפה