איתי ואלה ספרו את הדקות על לידתם ביתם הראשונה. שום דבר לא יכול היה להכין אותם לקראת הלידה שתיזכר לעד כאירוע טראומטי שגרם להם לבחון הגשת תביעה בגין רשלנות רפואית בלידה.
"ההריון שלנו עבר בלי שום בעיות", אומר איתי. "אלה הייתה גיבורה, עמדה בכל הבדיקות, הכל התנהל כמו שעון. כאשר הגענו לשלב האחרון של ההריון אלה הלכה כמעט מידי יום לבדיקות מוניטור כדי לוודא שהכל בסדר עם העובר. בשלב כלשהו הרופא התורן שהיה בבדיקת המוניטור הפנה אותה לבית החולים וטען כי הלידה כבר בעיצומה וחשוב להיות במעקב צמוד".
למרות שאלה לא הרגישה שום דבר שונה, היא ואיתי החליטו לא לקחת סיכונים והגיעו לבית החולים. "הגענו לבית החולים ומהרגע הראשון הכל התנהל בצורה הפוכה", מספר איתי. "היה בלאגן במיון יולדות, בדיוק התחלפה משמרת, קיבלו אותנו בחטף, אמרו לנו הוראות סותרות והתחושה הייתה שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל. בגלל שזו לידה ראשונה שלנו, גם לא ידענו למה לצפות, כך שהיינו לגמרי בידיים של הצוות הרפואי. זו הייתה תחושה מאוד מתסכלת, אבל הבנו שאין כרגע מה לעשות ולעבור לבית חולים אחר זו לא אופציה, כי הרי אלה כבר בתהליך של לידה".
אחרי הבדיקות הראשוניות אלה ואיתי הופנו לאחד מחדרי ההמתנה במחלקת יולדות. "חיברו את אלה למוניטור, אבל אף אחד לא הגיע לבדוק מה איתה. זה הרגיש כאילו שכחו אותנו", אומר איתי. "אני כל כמה דקות הלכתי לעמדת האחיות, כל פעם הייתה שם מישהי אחרת, ביקשתי שיבואו לבדוק – וכלום. אחרי שעתיים ראיתי פתאום שאלה נהיית חיוורת. רצתי לעמדת האחיות וצעקתי שיבואו דחוף לחדר לראות את אישתי. בשניה שהגיעה האחות הראשונה היא כרזה לצוות רפואי שיגיע דחוף, הזיזו אותי הצידה ואמרו שחייבים לפנות את אלה לחדר ניתוח כי התינוק בסכנת חיים. הייתי בהלם. אלה לא ממש תיקשרה וכשלקחו אותה הרגשתי כאילו האדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. הרגשתי שאני יכול לאבד גם את אשתי וגם את הבת שכל כך חיכינו לה. זו הייתה תחושה נוראית".
בזמן ההמתנה הגיעו קרובי משפחתם של אלה ואיתי. "אמא של אלה ראתה אותי ושנינו התחלנו לבכות. הייתי כל כך לחוץ ואפילו לא ידעתי מה קורה בתוך חדר הניתוח. חוסר האונים הזה היה מאוד קשה להתמודדות. הבנתי שאני צריך להיות חזק ולהתמודד עם כל תוצאה שתהיה, אבל באותם רגעים הרגשתי שאני פשוט לא יכול".
אחרי יותר משעה הרופא יצא מחדר הניתוח ובישר לאיתי שאלה בהתאוששות וכך גם התינוקת. הוא סיפר שהייתה ירידה בתפקוד של העוברית ולכן היה חשוב להכניס את אלה לניתוח חירום באופן מיידי. "אחרי שחיבקתי את אלה ואת התינוקת, נשמתי לרווחה", אומר איתי. "ועדיין, למרות שהכל נגמר בסדר, נשארתי עם הרגשה שמשהו לא היה תקין בכל ההתנהלות בבית החולים. ביקשתי מהצוות את החומר הרפואי ושמרתי את כל הדברים. כבר באותם רגעים – למרות ההתרגשות הגדולה והשמחה – ידעתי שאני חייב לבדוק האם הייתה כאן רשלנות רפואית בלידה".
אחרי שאיתי ואלה חזרו הביתה וההתרגשות מהלידה ומההגעה של אופרי לאוויר העולם מעט פחתה, איתי החליט לגשת ליעוץ של עורך דין. "שיתפתי את אלה בעניין, אבל היא לא כל כך תמכה. אמרה שהבאנו הביתה את אופרי והיא בריאה וזה הדבר החשוב ביותר. הסכמתי איתה ויחד עם זה אמרתי שחייבים לרדת לשורש הדברים, כי אצלנו אולי זה נגמר טוב, אבל אצל אחרים זה יכול להיגמר אחרת לגמרי.
נפגשתי עם כמה עורכי דין שהתחום התמחותם הוא רשלנות רפואית בלידה ובהריון וכולם אמרו לי באופן חד משמעי – יש כאן עילה לתביעה. התברר שהצוות הרפואי יכול היה לעלות על המצוקה העוברית אליה נקלעה אופרי כבר כשהגענו למחלקה, אבל פשוט היה שם כאוס כל כך גדול שזה נפל בין הכיסאות. אלה הייתה יכולה לעבור לידה טבעית, כמו שרצתה, ולא להיות מובהלת לניתוח כאשר היא כמעט לא בהכרה".
לאור המקרה שחווה, איתי ממליץ לכל אחד להיות קשוב לאינטואיציות הפנימיות. "אמנם לא הייתי מעולם בחדר לידה לפני כן, אבל היה לי ברור שמשהו לא תקין התנהל באותו יום", הוא אומר. "בתור הגבר מצפים ממך להיות מאוד בשליטה ולשמור על האשה שבעצם נמצאת במעין מצב של חוסר אונים ותלויה לגמרי בצוות הרפואי. לכן הייתה יכולה להיות לי את זווית ההתבוננות היותר רציונאלית על האירוע. זה בכלל לא משנה כמה כסף נקבל ואם בכלל נקבל, באופן אישי מה שחשוב לי הוא שהצוות הרפואי יפיק את הלקחים הנדרשים למען היולדות הבאות".