דנית דברה, מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות: "לפי נתוני משרד החינוך, מדד טיפוח, שהוא הציון שניתן לבתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, הוא נגזרת של חמשת המדדים הבאים: שיעור המשפחות בעלות הכנסה נמוכה, שיעור ההורים בעלי השכלה נמוכה, שיעור המשפחות הגדולות ושיעור העולים החדשים והפריפריאליות של מקום היישוב."
לדבריה: "משרד החינוך משכלל את הנתונים האלו ונותן ציון לכל בתי הספר בין 1 – הכי טוב, ל 10 – הגרוע ביותר. המושג "מדד טיפוח" נכנס כדי לחלק את הסיוע שניתן לבתי הספר, כך שבית ספר שמדורג גבוה יקבל תמיכה גבוהה ובתי ספר שמדורגים נמוך, יקבלו פחות משאבי טיפוח, משום שהם פחות זקוקים להם".
לדברי דברה: "בעמותת שניר, מכירים את הנתון הזה מזווית אחרת לגמרי. המספר הזה, ויותר מכך, מה שעומד מאחוריו, מייצג את מציאות החיים שהילדים בפרויקט ההתערבות החינוכי שלנו, חיים יום יום. הילדים בתכנית, מגיעים לרוב משכונות קשות, משפחות מרובות ילדים, לא לכל הילדים יש זוג הורים עובדים ומפרנסים, חלקם כבר נחשפו לסמים, סיגריות ואלכוהול. השיח בבית לרוב קורבני, הם גדלים עם תפיסה שנסיבות החיים הם שגרמו לכך שאלו יהיו חייהם. אין בבית כל חינוך ללקיחת אחריות, לפרו אקטיביות."
בעמותת שניר, התומכת לאורך השנים, במאות ילדים ברחבי הארץ, מבינים היטב שמעט מאוד ילדים, מוכשרים ככל שיהיו, מעט מאוד מאלה שגדלים בשכונות, בבתי הספר, בערים, מדורגי מדד הטיפוח הגבוה, יצליחו לפרוץ את מעגל החיים שלהם ולחיות חיים אחרים. אלא אם יקרה נס, או סיפור סינדרלה, לילדים אלו אין באמת סיכוי לפרוץ את מעגל הטיפוח הזה, שבו הם חיים- לפרוס כנפיים, להבריק בבגרויות, להתגייס לתפקידים מאתגרים, ללמוד באוניברסיטה, לטייל בעולם, לחלום, להגשים.
וזו בדיוק הסיבה שעמותת שניר נוסדה ופועלת בנחישות שכזו ושמה לעצמה יעד, להגדיל את מספר הילדים בתכנית ההתערבות אותה יזמה, בכל שנה. המטרה להגיע לכמה שיותר ילדים בבתי ספר, בשכונות, לפגוש את אלו שנולדו למציאות קשה, להושיט להם יד ולעזור להם לצאת ממעגל הקארמה אליו הם נולדו.
בעמותה נלחמים איתם כדי להצליח יותר בלימודים, לא כי ציון זה הדבר החשוב בעולם, כי אם הם מצליחים לעלות מ 30 ל 70 והם עבדו והזיעו בשביל זה, תחושת המסוגלות והערך העצמי שלהם תשתפר. ופתאום מפחיד פחות לעמוד מול אתגרים. הצוותים בעמותה תומכים בהם רגשית, פוגשים אותם יום יום, רואים אותם, מגיעים אליהם הביתה, כדי ללמוד את הסביבה שלהם ולדייק לעצמנו, איך אפשר לעזור.
לאורך השנה מפגישים אותם עם אנשים מעוררי השראה. כמה שיותר אנשים מעוררי השראה עד שהאסימון שלהם ייפול שזה בידיים שלהם, שאפשר להתרומם כעוף החול מפציעה, או מפנימייה או מאסון כבד. אפשר לעמוד על הרגליים, לחלום ולהגשים. ההורים שלהם מוזמנים לקבוצות הדרכה עם מדריכי הורים והם שמנגישים עבורם את גיל ההתבגרות, את העולם הטכנולוגי, מקנים כלים לשיח מכבד, לעידוד. ואולי יותר מכל, אנחנו פשוט לא מרפים, עד שיהיה הניצוץ בעין, עד שנראה אותם פורצים את הגבולות של עצמם.
בצילום: דנית דברה מנהלת עמותת שניר. צלם:עומר ארמוני