תושבת הצפון, באמצע שנות הארבעים לחייה, טוענת נגד בעלה "ערכן של רכבי האספנות הוא בדיוק כמו ערכו של הבטקוין… רק עולה כל הזמן". בעלה טוען להגנתו כי "רכבי האספנות הם כמו בובות ותכשיטים, אלה שייכים לה, ורכבי האספנות שייכים לי ולא לאשתי".
במסגרת תביעת גירושין, הגיעו הצדדים לעימות רכושי קשה אחרי שהאישה הבינה כי בעלה מתחיל להיפטר מאוסף האספנות יקר הערך של מכוניות שצבר לאורך השנים. האישה מגוללת בסיכומיה לבית הדין הרבני סיפור מוזר אבל עקרוני על בעלות משותפת של כלי רכב, גם אם שמה לא נרשם כמקובל ברישיון הרכב.
האישה, בעלת עסק גדול ליבוא, טוענת באמצעות עורך הדין גדלי סולן כי לבעלה המלונאי עשרות רכבי אספנות שערכם נאמד בכמה מיליוני שקלים ויתכן שאף היא אינה יודעת את ערכן האמיתי בגלל "המיוחדות ושנת הייצור של רכבים מסוימים ובעיקר בגלל העלייה המטורפת במחיריהם, ככל שהם מתיישנים".
האישה דוחה מכל וכל את טענות הבעל, שהרכבים הם רכושו הפרטי, כמו שהתכשיטים ואוסף הבובות הוא רכושה הפרטי. "המכוניות, הבתים והעסקים, כמו התכשיטים שייכים באופן שווה בשווה לשני בני הזוג". היא דוחה גם את טענת הבעל לפיה הרכבים רשומים רק על שמו ולכן הן בבעלותו. לדבריה: "הרישום הוא דקלרטיבי בלבד ואין בו כדי להשפיע על הבעלות בפועל". לדברי האישה, לבעל עוד מספר רכבי אספנות הנמצאים בחו"ל, ביניהם רכב מסוג "פאררי" המוחזק אצל חברו המתגורר בגרמניה ורכב מסוג "פורשה" מודל 1961 שערכן נאמד בכמיליון יורו.
עו"ד סולן טוען כי יש לאסור על הבעל למכור רכבים "או בובות" כפי שעשה לאחרונה ובידי האישה הוכחות למכירת רכבים ישנים במאות אלפי שקלים. להגנתו, טוען הבעל כי אוסף המכוניות שבבעלותו הוא שלו בלבד. האישה מדגישה כי רכבי האספנות הם מוצר שרק עולה כמו הבטקוין ולכן לא ניתן להעריך את שווים ויש להימנע ממכירתם.