מחקרים מראים שכ 20% מכלל התלמידים בבית הספר היסודי חוו חרם. אנשי חינוך מציגים שלל דרכי התמודדות בבית, ובבית הספר. אני חושבת שלא מציאת האשמים חשובה כי אם ההבנה העמוקה של משמעות תחושת השייכות.
טיפוח תחושת שייכות עמוקה בקבוצת השווים, היא המפתח לקיום שיח מכבד, לקבלת האחר, לפיתוח רגישות ואמפתיה ולבסוף, להפיכתנו לחברה אנושית טובה יותר.
כילדה גדלתי בשכונה רמת גנית קטנה ואינטימית. הכרתי את כל השכנים בבניין ועד לקצה הרחוב. הילדים, קטנים כגדולים, היו חלק מהחבר'ה. איתם הלכתי לגן, לבית הספר, איתם שיחקתי ברחוב ואיתם שכנעתי את המוכר במכולת למכור לנו ארטיק במחיר מוזל ולתת לנו עודף בזוקה. השכונה הייתה אני ואני הייתי השכונה. ואז השמיים נפלו עלי.
בשעה טובה נולד לי אח קטן וערב אחד נקראנו אחותי ואני לשיחה משפחתית ובה בישרו לנו שאנחנו עוברים דירה לעיר אחרת. כמובן שכילדה בת 11.5 לא עניין אותי גודל הדירה, עניינו אותי החברים, הרחוב והריח המוכר של שוקולד עלית שעלה מהמפעל ליד הבית.
וכך, אחרי פרידות מרגשות מכל אלו שהיו כל עולמי, עברתי עם משפחתי לעיר אחרת ואני בת אחת עשרה וחצי ועולה לכיתה ו'. בחופש הגדול במקביל למאמצים שעשיתי להגיע לרמת גן ולבלות עם חברי "הישנים", הצלחתי להכיר ילדה אחת בעיר החדשה שגרה ממש בבניין לידי.
מצוידת באופטימיות זהירה וחברה אחת, הגעתי ב 1 לספטמבר לבית הספר החדש, נכנסתי לכיתה הומה והתיישבתי במקום היחיד הפנוי, ליד ילד חדש נוסף ובכך חרצתי את גורלי. מאותו רגע גורלי סומנתי על ידי קבוצת בנות חזקות כלא אחרת מאשר "זונה" ושנה שלמה הייתי מנודה במקרה הטוב ובמקרה הרע, הייתי יוצאת מבית הספר למטח של שקיות מים ולשירת "כשאת בוכה את לא יפה" של מקהלת הבנות העליזה של הכיתה.
הבנים אימצו אותי לחיקם, מה שכמובן החמיר את מצבי עוד יותר. והחברה היחידה שלי, נאלצה לשחק משחק כפול מחשש ליפול גם היא קורבן.
אז מי פה ה"רע" בכל הסיפור? ואת מי אפשר להאשים?
אולי אותי על שלא ידעתי את חוקי הקבוצה? אולי נכנסתי לכיתה עם ארשת סנובית? או שמא נאשים את הבנות שארגנו חרם בילדה חדשה? אולי המורים או אפילו המחנכת שלא עשתה דבר? או אולי את משרד החינוך שמציב יעדים לימודיים ופחות חברתיים? אפשר להאשים גם את הורי הילדות שלא חינכו אותם לדרך ארץ וקבלת האחר / החדש? השמן? הרוסי? האתיופי? או אולי החברה אשמה, שהרי היא מקדשת את ה"אני" ושוכחת את ה"אחר"?
בכל פעם שמתפרסם סיפור חרם בתקשורת, בוודאי אם תוצאותיו הרות גורל, כולנו נופלים לבור של חיפוש האשמים.
בתוכנית החינוכית של עמותת שניר "הכוכבים של שניר" המשימה הראשונה של הצוות החינוכי, בתחילת כל שנה, היא להכין את החדר של שניר. המרחב הפיסי החם, הישיבה במעגל, משפטי ההשראה על הקירות, פינת הכיבוד והעשייה המשותפת הם הצעד הראשון לשנת הלימודים. במרחב הזה מתקיים כל שבוע מעגל שיח.
במרחב הזה מדברים על הכול, לכל אחד ואחת המקום שלו. במרחב הזה תורחק השיפוטיות ותכנס ההכלה והקבלה של כל אחד מחברי הקבוצה. במרחב הזה כולם שווים ויכולים להרגיש שייכות. תפקידנו כמבוגרים לשמש מודל לחיקוי, הורים ומורים, לכבד בעצמנו את האחר, לתת מקום לכולם, לקרב ולעשות טוב.
המעטפת המחבקת הזו, של מרחב מוגן ובטוח ומבוגרים שמקיימים שיח מכבד ופתוח ורואים יחד את טובתו של הילד, היא שתקדם חברה שוויונית, תורמת, מכילה שתמנע את החרם הבא.
את המאמר כתבה: דנית דברה – מנכ"ל עמותת שניר. בצילום: חדר עמותת שניר. צילום: תמר חנן