מאת: אל"מ (מיל.) דידי בן יואש
"טנק המרכבה, גאוות צה"ל, הבטיח את המיגון הטוב ביותר בעולם. במבחן
המכריע בלבנון הוא הכזיב" כותב אמנון ברזילי, בכתבתו תחת הכותרת "נוע
נוע סוף" (גלובס, 28 ספטמבר). בהמשך קובע מר ברזילי שורה של "אמיתות"
המחזקות לכאורה את האמור לעיל. מעניין לבחון את הטיעונים המרכזיים
המופיעים בכתבתו של מר ברזילי אל מול המציאות והעובדות:
37 שנה לאחור מרחיק אמנון ברזילי – לשלהי שנות ה-60, בכדי לטעון כי
לכאורה רצה האלוף במילואים ישראל טל (טליק), אבי טנק המרכבה, "לייצר
טנק ברמת הפטון M-60" וכי מסקנת בדיקתו הכלכלית של משה זנבר, יועצו של
שר האוצר דאז פנחס ספיר, לגבי הכדאיות הכלכלית בייצור הטנק "היתה
קטלנית". העובדות כמובן שונות בתכלית. ראשית – הסיבה המרכזית שהובילה
לפיתוח טנק ישראלי היתה חוסר נכונות המעצמות (חוסר נכונות הנמשך עד
היום) למכור למדינת ישראל טנקים מתקדמים. בניגוד למטוסים – מעולם לא
נמכר לישראל טנק מערכה מודרני ! בניגוד מוחלט לאמור בכתבה ה- M-60
מעולם לא היווה מודל בעיני טליק. מרגע שהוחלט על פיתוח טנק ישראלי
התווה טליק את הדרישות המבצעיות שהיו נועזות, ייחודיות ומתקדמות הרבה
מעבר למקובל באותם ימים. לא בכדי נחשב מאז טנק המרכבה למוביל בעולם
בשרידותו (כן, כן – מר ברזילי – מוביל בשרידותו! ועוד נחזור לכך בהמשך)
כמו גם גם בשורה שלמה של טכנולוגיות שפותחו כתוצאה מחזונו של טליק
(מערכת בקרת האש, מערכת בקרת הצריח, מערכת כיבוי האש, מערכת המידע ועוד
ועוד). שנית – המלצתו החד משמעית של פנחס ספיר, לאחר ששקל את ההיבט
הכלכלי הרחב ואת השפעותיו הצפויות של הפרוייקט על התעשיה הישראלית –
היתה חיובית ביותר.
נושא הכדאיות הכלכלית עולה בכתבה מספר פעמים והוא אכן ראוי לבחינה
מעמיקה. ראשית – עלות הטנק. גם אם נאמץ את המספרים המופיעים בכתבה
לגבי ההשקעה בפרוייקט מאז תחילתו – 7.5 מיליארד דולר לגרסת ברזילי ו- 10
מיליארד דולר לגירסת האוצר , ונחלק במספר טנקי המרכבה שיוצרו (1500
עפ"י הכתבה) נקבל עלות ממוצעת של 5-6.5 מליון דולר לטנק . המכרז
האחרון לטנקים חדשים פורסם במדינה ים תיכונית החברה בנאט"ו לפני כשלוש
שנים. עפ"י פרסומים גלויים הוגשו 6 הצעות כמענה ע"י מדינות המייצרות
טנקים: הזולה – ההצעה האוקראינית עמדה על 8 מליון דולר לטנק, היקרה –
ההצעה הצרפתית עמדה על לא פחות מ-16 מליון דולר לטנק. ניתן לקבוע
בודאות כי טנק המרכבה הוא טנק המערכה המודרני המיוצר בעלות הנמוכה
ביותר בעולם. הוא גם הטנק היחיד העונה לדרישות המבצעיות הייחודיות של
השריון הישראלי.
אין כל שחר לטענה המובאת בכתבה מפי "אל"מ (מיל') ק', מח"ט טנקי מרכבה
בעבר" כי מחיר מרכבה סימן 4 גבוה במליון דולר ממחיר מרכבה סימן 3.
פיתוח מרכבה סימן 3 החל באמצע שנות השמונים ועד היום הוא אחד מטנקי
המערכה המובילים בעולם. כל בר דעת מבין, כי אין כל הגיון, כלכלי
ומבצעי, להמשיך ולייצר טנק שתוכנן לפני 20 שנה כשלרשותך עומדות
טכנולוגיות של המאה ה-21.
כדאיות כלכלית אינה נמדדת כמובן רק במחיר הטנק, כפי שהחכים לחזות פנחס
ספיר. חברת "אורדן" מוזכרת פעמים אחדות בכתבה כחברה שתפגע אנושות
מ"ההחלטה על הפסקת הייצור" (החלטה שמעולם לא התקבלה, כפי שניתן להווכח
מתגובת דוברת משרד הבטחון). לא ניתן להמנע מהתחושה, כי הכתבה מתעלמת
במתכוון ממאות המפעלים ומאלפי העובדים, רובם בפריפריה, העוסקים מזה
שלושה עשורים בפיתוח הטנק ומערכותיו. וכי היכן הושקעו "עשרת מיליארדי
הדולרים" של הפרוייקט? בייצרניות המטוסים בארה"ב? בייצרניות הצוללות
בגרמניה? – רובם ככולם הושקעו בפיתוח התעשיה הישראלית. קצרה היריעה
מלפרט את ההישגים הטכנולוגיים שנולדו כתוצאה מפרוייקט המרכבה, את
תרומתו העקיפה לייצוא (בטחוני ואזרחי) ואת תרומתו ליציבות הכלכלית של
ישובים רבים – מקרית שמונה בצפון, אשקלון במערב ועד מצפה רמון בדרום.
עובדי המפעלים הללו בודאי אינם שותפים לדעה כי "ההשקעה הממושכת היתה
בזבוז אדיר…" – מבחינתם היתה ההשקעה הממושכת סם חיים.
שורה שלמה של אנשי אגף התקציבים באוצר (אמנון נויבך, ניר גלעד) מצוטטים
בכתבה כשהמסר חד וברור: " זה טנק יקר, זה לא כלכלי, צריך להפסיק את
הפרוייקט…" לזכותו של אמנון ברזילי יש לומר כי הוא עקבי
בטענותיו. "ההוצאה על רכש טנקים", הוא קובע (כשעוד היה כתב צבאי
בעיתון "הארץ"), "היא מהגדולות בסעיף ההצטיידות של צה"ל, לצד רכש מטוסי
קרב". אכן השוואה ראויה. למען הדיוק הכלכלי כדאי אולי רק להוסיף כי
עלות ייצור גדוד שלם של טנקי מרכבה סימן 4 תספיק בקושי רב לרכש שני
מטוס F-15i. איני חושב שניתן ונכון להשוות את התרומה המבצעית של טנק
לזו של מטוס קרב. ישראל זקוקה למטוסי ה- F-15i. היא זקוקה לא פחות,
כפי שהוכח שוב במערכה האחרונה בלבנון, גם לטנקים.
"השיקול העיקרי להמשך ההצטיידות בטנקי המרכבה אינו צבאי. על פי
התרחישים בקרב צבאות מודרניים בעולם, לא יהיו מלחמות שחיקה שבהן ישתתפו
אלפי טנקים" טוען אמנון ברזילי ואף מביא ציטוט מפי אנדרו מרשל העומד
בראש ועדה של הפנטגון הבוחנת את סדרי העדיפויות של בניין הכוח בזרועות
המשולבות האמריקאיים: "קרבות התמרון הקרקעי מפנים מקום לכוח האש
האוירית והנשק המדוייק. לכן המליץ כי צבא ארצות הברית יצמצם את מספר
הטנקים שלו והממסד הבטחוני האמריקאי הפנים את התפיסה…"
ועכשיו לעובדות:
אכן נכון. עפ"י תרחישי הצבא האמריקאי המודרני, המוביל את תוכנית צבא
היבשה העתידי (Future Force) הגדולה והשאפתנית, שרובה ככולה מתבססת על
תפיסת לחימה חדשנית (Network Centric Warfare ) והמצויידת בכלים קלים
ומשוכללים (Future Combat Systems), מלחמות שחיקה בהן ישתתפו אלפי
טנקים אינן תרחיש שכיח. מבלי להתייחס לשוני המהותי בתרחישי הייחוס
ביננו לבין האמריקאים כמו גם לדרישה המבצעית העיקרית שלאורה מפותחות
מערכות נשק אלה (יכולת הטסה ופריסה מהירה שלנו אין כל צורך בה) יתכן
וכדאי לבדוק, כיצד קרה שהלקח המרכזי מהלחימה הנוכחית בעירק הוא השקעה
מיידית (תקציבי 2004-6) של 1.2 מיליארד דולר בשיפור… נכון – טנקי
המערכה האמריקאים (M1A2- SEP) והבאתם לתצורת לחימה בשטח בנוי (M1A2-
TUSK) .
ואולי כדאי לבדוק בנוסף, היכן בעירק מוצבת החטיבה היבשתית המודרנית
ביותר (Stryker Brigade Combat Team) המצויידת בכלי הלחימה היבשתיים
המשוכללים ביותר הנמצאים כיום בצבא האמריקאי ( ה- Stryker), החטיבה
המצויידת בנשק מדוייק למכביר ("הגורם המכריע בקרבות העתיד…")? ובכן –
החטיבה המשוכללת מוצבת, למרבה המבוכה, בצפון עירק. מדוע? – כי היא
אינה מוגנת מספיק. ומי בכל זאת מבצע את מרבית המשימות בבגדד
ובסביבתה? – מי שמספיק מוגן – הטנקים האמריקאים ולצידם הנגמ"שים
ה"ישנים" הכבדים (Bradley). כן, גם האמריקאים אינם מוצאים תחליף
לטנקים וכמוהם כל הצבאות המודרניים בעולם.
"לעומת טנקי האברהמס שדהרו כל הדרך מכווית עד בגדד לאורך 500 ק"מ, במשך
3 שבועות ורמסו כל שנקרה בדרכם….טנקי המרכבה נכשלו במשימתם להגיע
לליטאני" – כך, בנשימה אחת, מערבב אמנון ברזילי מין בשאינו מינו.
ראשית – לגבי האמריקאים. הגדרה ברורה של המשימה, ניצול מלוא עצמת האש
וכושר התמרון של 3 אוגדות משוריינות הביאו לתוצאות מצויינות. ממרחק
כמה אלפי ק"מ ממוקד הקרבות וממשפחות החללים נראית אולי "רמיסת האוייב"
פעולה מושלמת. בפועל, על אף הישגיהם, ספגו הטנקים האמריקאיים אבידות
כבדות (עשרות הושמדו) וביקורת נוקבת על רמת שרידותם. עוד נדון בביצועי
המרכבה בלבנון אך האמנם נכשלו הטנקים במשימתם להגיע לליטאני? האם היתה
בכלל משימה כזו?
שאלה מעניינת, על אף היותה תיאורטית הינה איך היה שורד גדוד טנקי M1A2
בלבנון? למומחי שיריון אמריקאיים המכירים היטב את השטח ואת הנשק שעמד
לרשות החיזבאללה אין כל ספק – הטנק האמריקאי לא תוכנן לתמרן בשטח מורכב
המאפיין את דרום לבנון. הטנקים היו נאלצים לנסוע בעיקר על צירים
קיימים, כתואה מכך מספר הכילים שהיו נפגעים ממטעני גחון היה גדול מאד.
לאור לקחי עיראק – רמת שרידותם של הטנקים האמריקאים מול טילי הנ"ט
המשוכללים מוטלת בספק רב.
"הטנק אינו מספק מענה מול אירגוני טרור וגרילה" קובע אמנון ברזילי
בנחרצות. לא צריך להיות כתב צבאי ואפילו לא צריך לצאת לשטח בכדי לדעת,
כמו כל צופה בחדשות הטלוויזיה, כי לוחמי השריון על גבי הטנקים הם חוד
החנית בלחימה בפלשתינאים (וזאת מבלי לפגוע כהוא זה בתרומתם של לוחמי
החי"ר, ההנדסה, התותחנים, המודיעין, משמר הגבול וכל היתר). מעניין
יהיה לשמוע את חוות דעתו של מפקד אוגדת עזה (לוחם חי"ר) על תרומת
הטנקים בכלל וטנקי המרכבה סימן 4 בפרט, ללוחמת העימות המוגבל. האם הוא
מוכן לוותר על נוכחותם? מי מוביל את הכוחות בפשיטות המשוריינות
האחרונות למניעת ירי המרגמות וטילי הקסאם? מי מהווה תמיד את כח החיפוי?
מי מהווה את עיקר כח החילוץ? מי מבצע מארבים ארוכי טווח בלילה ובכל
תנאי מזג האויר? ניחשתם נכון – טנקי המרכבה. הטנקים נמצאים שם מסיבה
מאד בנאלית – פשוט אין פתרון טוב יותר! יתרה מזאת, גם בעוד 10 שנים לא
יהיה פתרון טוב יותר. לצערנו, גם טייסת שלמה של מטוסי JSF (Joint
Strike Fighter – מטוס הקרב העתידי המפותח בארה"ב וניתן להניח שבהשקעת
משאבים צנועה יגיע גם לחיל האויר שלנו), לא תוביל לעולם כח לתוך עיר או
כפר, לא תשתלט שטחים ובודאי לא תחזיק בהם לאורך זמן. הטנק כן.
"באה מלחמת הלבנון ובדקה את מצב השריון הישראלי. טנק המרכבה, שהתגאה
במיגון הטוב בעולם, ספג מהלומה כואבת…" קובע אמנון ברזילי. ובכן,
היום, לאחר שהסתיימו תחקירי כל הפגיעות בטנקי המרכבה ניתן לקבוע בודאות
מוחלטת כי לא זו בלבד כי טנק המרכבה (לדורותיו השונים) הוכיח שרידות
יוצאת מגדר הרגיל, לא זו בלבד שחיי לוחמי שיריון רבים נצלו כתוצאה
משרידות זו, לא זו בלבד שאחוז נמוך במיוחד של טילים שפגעו בטנקים גרמו
לנזקים ולנפגעים אלא, בזכות שרידותם, סייעו טנקי המרכבה במשימות רבות
שאינן מוגדרות כמשימות שריון מסורתיות (פינוי פצועים, אספקה ועוד).
אין כל כוונה לטעון כאן כי הפעלת השריון בלבנון, יעילותו, השגיו
וביצועיו היו מושלמים, רחוק מכך – הפעלת השריון בלבנון היתה לא טובה
ולא מקצועית, ללא משימות בהן ניתן למצות את יתרונותיו העיקריים (תמרון
ואש) – לא ניתן להפיק מכח משוריין את יכולותיו. הפעלה לקויה זו,
הנובעת בראש ובראשונה מחוסר חמור בתרגול ובאימונים – היא הגורם המרכזי
שהביא ליעילות בינונית, כדברי קצין שריון ראשי. חובה עלינו לחקור
לעומק את המערכה האחרונה בלבנון על כל היבטיה ובפרט את יעילות הכח
המשוריין. המסקנות מופקות בימים אלה, הלקחים יבואו בהמשך וכמו שידענו
לעשות בעבר – אין לי כל ספק כי השריון ידע להשתפר גם הפעם. "מסקנותיו"
של אמנון ברזילי כי טנק המרכבה איכזב בלבנון וכי מערכה זו מבשרת את קץ
פרוייקט המרכבה רחוקות מהעובדות ומהמציאות כרחוק מזרח ממערב.
מומחיותם של אנשי האוצר בהיבטים המבצעיים מפתיעות במיוחד – "צפיתי כבר
לפני עשר שנים את מה שיקרה במלחמה בלבנון" אומר ניר גלעד. איני מניח
כי ועדת וינוגרד תרחיק לכת לחקור את ימיו של ניר גלעד במשרד האוצר – אם
תעשה זאת ראוי כי תבדוק את ההשלכות של הקיצוצים החוזרים ונשנים בתקציב
הביטחון על רמת המוכנות של הכוחות במערכה האחרונה בלבנון. עם קיצוצים
כאלה והשפעתם המיידית על אימוני הכוחות הסדירים והמילואים, אכן לא היה
קשה לחזות את מה שיקרה במלחמה בלבנון…
בחינת היסטורית השיריון המודרני מאז מלחמת העולם השניה תעלה, כי
בתקופות שבין המלחמות הותקף הטנק מכל כיוון אפשרי: הוא כבד מידי, הוא
מסורבל, תמיד יימצא חימוש שיחדור אותו, הוא יקר, הוא אינו אמין, הוא
מטרה גדולה ונוחה ובכלל מי צריך טנקים – זמנם עבר. באופן "מפתיע" בכל
פעם שפורץ עימות מזויין, חיילים נמצאים בסכנה ודרושה הכרעה, הפתרון
מובן מאליו לכולם – הטנק. כך היה במלחמת ששת הימים, כך היה במלחמת יום
כיפור. כך היה במלחמת שלום הגליל, בעימות המוגבל הראשון בשטחים,
במלחמת המפרץ הראשונה, בסכסוכי שנות ה-90 באירופה, במלחמה הנוכחית
בעירק (שלפניה כבר הוכרז "רשמית וסופית" על תום עידן הטנק) וכך במערכה
האחרונה בלבנון.
האם יש מקום לדיון מעמיק על תפקיד טנק המרכבה סימן 4 בשדה הקרב העתידי?
כמובן שכן.
האם יש מקום לדיון מעמיק על מספרם הכולל של הטנקים בצה"ל? לא כל שכן.
האם חיילי החי"ר זקוקים לנגמ"ש מודרני מוגן? – בודאי.
צריך גם (כדבר שבשגרה) להגדיר את חזון צבא היבשה העתידי, משימותיו,
הרכבו ותקציבו.
פה ושם כדאי גם להתאמן.
טנק המרכבה רלוונטי היום יותר מאתמול, הוא יהיה רלוונטי שבעתיים מחר
והלוואי שלא נזדקק לו ולכלי לחימה שכמותו מחרתיים. ועד אז – נוע תנוע
המרכבה.
הכותב: אל"מ במיל. דידי בן יואש, שריונר, מח"ט שריון,
מפקד בי"ס לשריון וראש תורת חיל שריון (במיל)
במלחמת לבנון השניה