ילד קטן הייתי אי שם באמצע שנות השבעים, אוחז בידי אימו בירידה מקו "אגד" 301 באוטובוס שאדי הדלק שבו ליוו אותי במהלך הנסיעה לצד החששות, הפחדים, הדאגות לקראת הלא נודע, הבטן התהפכה, הפנים חתומות, ילד קטן בדרכו לישיבה התיכונית בידו האחת אוחז בידי אימו ובשנייה במזוודה האדומה ובה כל עולמו.
עלינו את הדרך הארוכה מהכביש הראשי, עוקפים שני בתי עלמין, הגענו לישיבת בני עקיבא "תקוות יעקב" בשדה יעקב, עולם חדש נפתח בפניי, ואז פגשתי אותו. אדם מרשים, זקוף, מאיר פנים, נעים הליכות, רוח של אצילות נשבה ממנו, בקולו השקט קידמנו בברכת ברוכים באים, היה זה הרב אליהו קארו, ראש הישיבה בכבודו ובעצמו, ידעתי שיהיה טוב.
צילום: אלבום אישי, איתן לסרי
זיכרונות הציפו אותי עם היוודע דבר פטירתו של ראש הישיבה, הרב קארו כפי שקראנו לו, נזכרתי במאור פניו, בחיוכו המעודן, דיבור בנחת, מידותיו שהיו לנו כספר המוסר, הדוגמה האישית, ללא אומר, לא הטפות, כך ראה ולמד. הרב קארו היה ממעצבי אישיותי, שש שנים זכיתי להרוות צימאוני ולעצב עולמי בדמותו, בדמות יבל"א הרב אריה לוין שליט"א, אלה היו מעיינות החיים, המעיינות מהן שאבתי את סימני הדרך לשנות בגרותי, בחרותי, בתחנות חיי עד הלום.
בזיכרוני עלו שיחות המוסר, דרשות ערב השבת, דברי החוכמה המענגים בסעודה השלישית בשעת בן הערביים, שירי נשמה, שיחות בסדר בוקר, בסדר ערב, תוכחה בלא לשאת עליי חטא, גם התיקון היה רצוף אהבה.
את הרב אליהו קארו, ליוו ברוחם אלפי תלמידות ותלמידים מבית שאן ועפולה, ממגדל העמק ומחיפה, מנצרת עילית דאז ומקריית שמונה, ליוו את הרב בהכרת הטוב בהכרת תודה על שהיה להם לאב, אח גדול, מורה דרך ופנסאי המאיר את דרכם ומובילם לחוף מבטחים.
הרב קארו היה מגדלור של תורה, מוסר, ערכים והשקפה ציונית לאומית, מגדלור לעמק ולגליל כולו, הוביל ביד רמה את ספינת הדגל החינוכית, האיר עולמם של אלפי ילדים אשר היו כחומר ביד היוצר.
ביום רביעי יחוג העם היהודי בעולם את ראש השנה, יום הדין, ימי מלחמה, המנגינות המזמורים ופיוטי החג בהיכל הישיבה מתנגנים בראשי, קולו הערב של הרב קארו מהדהד בראשי, ואני, תלמידו הקטן תוהה, "איכה יהי עולם בלי ירח". הרב אליהו קארו השיב נשמתו הטהורה לבוראה, שבע ימים ומעשים, לצד זכויותיו הרבות, חינוכו את אלפי תלמידיו, אהבת התור, העם והארץ, הם הלפידים בוערים בקרב אלפי תלמידיו, הם מלווים את הרב בדרכו האחרונה, באהבה, זיכרון וגעגוע.