"הפשלה של מלחמת לבנון" ,כך צריך לכנות את הקרב שניהל גדוד הטנקים
של חיילי המילואים 362, בלילה שבין ה – 10 ל – 11 ביוני 1982 בכפר סולטן יעקב.
ה"פאשלה" איננה באשמתם של חיילי וקציני הגדוד, ששלושה מחבריהם : זכריה
באומל, יהודה כץ, וצביקה פלדמן, נשארו עד היום בחזקת נעדרים מהקרב, אלא
באשמת הדרג הפיקודי העליון, שעד היום מתחמק מאחריות.
בצה"ל חקרו את הקרב כמה פעמים אך לא פירסמו עד היום גירסה רשמית
לאירועי אותו לילה. העדויות המוצגות בכתבה זו מפי משתתפי הקרב, קצינים
וחיילים, חלקם לא נשאלו כלל על ידי גורמים רשמיים בצה"ל על אודות הקרב.
השאלה המרכזית, היא מדוע הטיל מפקד הגזרה המזרחית בלבנון, האלוף אביגדור
בן גל ,יאנוש, על הגדוד את המשימה לתפוס את משולש הדרכים שבעמק, שם שכן
הכפר סולטן יעקב או שהאלוף בן גל הורה לתפוס את הרכסים השולטים על הצומת
בעזרת אחת החטיבות ואילו סגנו, האלוף אהוד ברק, כיום ראש הממשלה ושר
הביטחון, הורה על תפיסת משולש הדרכים עצמו, משימה שלדעת אחד הקצינים
הבכירים בחטיבה, היו "צריכים להטיל על חטיבה ולא על גדוד".
העובדות הן שהאלוף בן גל נקרא, ביום חמישי ה – 10 ביוני בשעות אחר הצהרים
למוצב הפיקוד העליון והורה לברק, להעתיק את אחת החטיבות מאזור הכפר
משכי למשולש הדרכים שמדרום לסולטן יעקב. הכוונה היתה לקדם כוחות לעבר
כביש ביירות – דמשק , אחר היעדים המרכזיים של מלחמת לבנון.
בפגישתו של האלוף בן גל עם הרמטכ"ל ושר הביטחון, שונו המשימות בגזרה
המזרחית לאור העובדה, שבבוקרו של יום שישי עמדה להיכנס לתוקפה הפסקת
אש. ברור היה, כי צה"ל כבר לא יספיק להגיע לכביש ביירות – דמשק. למרות זאת,
אף אחד לא עצר את התקדמות גדוד 362 באותו לילה.
למפקדת כוחות צה"ל היה ידוע על לפחות שני גדודים סוריים, שהיו פרוסים
במתחם הרכסים שמעל הציר, מבלי שום כוונה לברוח. אולם משום מה הוחלט
להסתמך על דיווחים של חטיבה אחרות, שטענה כי הסורים ברחו והשאירו
כלים בשטח.
מפקד האוגדה, תת אלוף גיורא לב, קיבל את הפקודה מהאלוף ברק סמוך
לשעה שבע בערב. כעבור כחצי שעה, נקרא עירא, המג"ד של גדוד 362 למפקד
החטיבה, אל"מ מיקי, וקיבל את הפקודה לנוע על "ציר הפיתולים" צפונה,
לכיוון כביש ביירות – דמשק. היעד העיקרי היה להשתלט על משולש הכבישים
שמדרום לכפר סולטן יעקוב. הפקודה הייתה לנוע על הציר במהירות, בלילה,
מתוך הנחה, שהתבררה כמוטעית לחלוטין, שהמערך הסורי באזור כבר התמוטט.
כולם, כולל קצין המודיעין של גדוד 362 , סגן במיל' עירון, היו בטוחים שהשטח
נקי. "אחרי שהמג"ד קיבל את הפקודה מהמח"ט, הוא אסף את הקצינים ליד הטנק
שלו. עמדנו עם מפה ועם פנס כיס, והוא אמר, שאנחנו נוסעים לתפוס צומת דרכים,
שהשטח נקי, ושלא נירה שמאלה, כי שם נמצאים כוחותינו. אני לא קיבלתי כל
מידע מקצין המודיעין של החטיבה על מה שמחכה לנו בשטח".
סרן במיל' ניר, שהיה אז מ"פ באחת מפלוגות הגדוד, מאשר את דברי קצין
המודיעין, שלא היה כל חומר מודיעיני על השטח. "הסורים בבריחה" אמרו לנו,
ו"אם אתה רואים אותם, אל תירו, כדי לא לקלקל טנקי שלל טובים". ניר אומר,
שהדברים הללו "הסתדרו טוב עם מה שהיה קודם. מלחמה סטרילית, שהסתכמה
בירי ארטילרי ביום, ללא נפגעים מצידנו".
גדוד המילואים ,362 הוקם ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה. הטנקיסטים היו
חיילי ישיבות ההסדר, הקצינים ברובם חילוניים. הצירוף הזה הוכיח את עצמו
באימונים, בשירות מבצעי ובמלחמה.
על היציאה לקרב מספר אבי ראט, נהג טנק בגדוד:"ביום רביעי בצהרים קיבלנו
פקודה: יוצאים למלחמה. התכנסנו לתפילת מנחה מרגשת. כולם באו, חילוניים
ודתיים. אחרי התפילה אמרנו בקול את תפילת הדרך וכמה פרקי תהילים. פתאום,
התארגנה קבוצה והחלה לרקוד. זה היה ריקוד אמיתי עם כל הנשמה. הסתכלנו
אחד על השני, וחשבתי מי מהרוקדים יחיה לאחר המלחמה. שרנו את המנגינה
"כל העולם כולו גשר צר מאוד… והעיקר לא לפחד כלל". המשכנו לרקוד, עד
שהגיעה הפקודה "נוע" ואז יצאנו לקרב.
סמוך ל-8 בלילה, החל הגדוד לנוע על הציר, תוך שהוא עוקף צומת חשוד.
בדרך נתקעו שני טנקים עקב תקלות. סמוך ל – 11 בלילה, הגיע חוד הגדוד לצומת
ליד כפר דיניס. המג"ד עירא החל לרדת במדרון לכיוון משולש הדרכים, ואז
החלה התופת. שני טנקים נפגעו מייד. מאוחר יותר התברר, כי "המשולש" ,
שאליו הגיע החלוץ של הגדוד, היה למעשה חלקו הדרומי של מיתחם, שבו ישב
קומנדו סורי שניצל את העדיפות הטופוגרפית כדי לפגוע בכוח צה"ל.
המג"ד עירא נתן פקודה לנוע קדימה. הוא לא ידע הוא בלב מיתחם סורי. כל
כוונתו היתה לצאת מטווח האש .הפלוגות ניתקו ממפקדת הפלוגות, הבלאגן
היה מוחלט. "מצאנו עצמנו מכותרים מכל עבר, חטפנו טילים בעשרות מכל
הכיוונים. לקח קצת זמן עד שהבנו בדיוק מהיכן יורים. לא יכולנו לזהות בדיוק
אחד את השני" סיפר אבי ראט.
ציר התנועה של הגדוד נחסם בטנקים פגועים. טנקים שניסו לעקוף בחשיכה
איבדו זה את זה. פלוגות התערבבו ומפקדים לא ידעו היכן נמצאים חיליהם.
ניסיונות לאסוף את הכוחות, לא עלו יפה. "זה היה ממש רע" אמר המ"פ ניר.
סמוך לחצות מצא עצמו ניר בתוך הטנק כשהוא מוקף בכוחות סוריים, שיירו עליו
מכל הכיוונים. "לחמנו מטווח אפס. חיילי חי"ר סוריים הגיעו למרחק שלושה
ארבעה מטרים מהטנק. ירינו כמו אקדוחנים כל הלילה. חיכינו שיגיעו קרוב, ורק
אז ירינו. פגענו גם במשאית טילים שבערה כל הלילה.
לוסטר, מ"מ באחת הפלוגות: "קראתי לאנשים לכינוס אליי .נסענו במהירות
קדימה וראינו חיילים סוריים ליד הכביש. ירינו והמשכנו הלאה. אחר כך שלחו
אותנו חזרה לחלץ את ניר שנתקע. נסעתי מהר, וחטפתי פגז. הטנק שלי הושבת,
כל הצוות קפץ החוצה. שכבנו בחשכה בין הסלעים וחיכינו לכוחותינו. ממש
מולנו היה צוות של סורים, מצוידים בטילי "בי-אם-פי" כשראינו אותם, זחלנו
למקום אחר.
ברשת הקשר הגדודית דיברו כולם על ההיתקלויות עם בכוחות הסוריים. כל
טנק היה עסוק בניסיונות ההיחלצות שלו.
רק לקראת אור ראשון התברר לכולם המצב הקשה של שרידי גדוד .362
מפקדת הגדוד הבינה סוף סוף, כי הגדוד תקוע עמוק במיתחם סורי.
אבל "הפאשלות" נמשכו. המח"ט הורה לגדוד אחר לחבור לגדוד הנצור. מפקד
אותו הגדוד היקצה למשימה פלוגה. שנתקלה באש סורית , נעצרה ולא ביצעה
את המשימה. לאחר כישלון זה נותק הקשר בין גדוד 362 לחטיבה, והגדוד החל
לדווח ישירות למפקדת האוגדה.
והצרות בתוך צה"ל נמשכו. עירון, קצין המודיעין של הגדוד:"מהרגע הראשון
שאמרנו לאוגדה, שיש לנו בעיה, לא האמינו לנו. הם טענו שאנחנו בפניקה. הם
גם לא האמינו שאנחנו נמצאים מתחת לסולטן יעקוב. הם לא קלטו את
המציאות, ולנו היתה הרגשה, שלאף אחד לא איכפת מאיתנו".
השחר האיר, ותנאי הראות היו קשים. קרני השמש סינוורו את צוותי הטנקים,
הכוחות הסוריים, שהיו על הרכסים, החלו לשגר טילים, ארטילריה ופגזי
טנקים לעבר הגדוד, שחלקו הקידמי היה מתחת לכפר סולטן יעקוב, כארבעה ק"מ
צפונית למשולש הדרכים, וחלקו האחורי היה מפוזר באיזור הכפר ההרוס
שעל הציר מדרום למשולש הדרכים.
"בלילה ירדתי מהטנק, הלכתי ברגל ונתקלתי בסורים. חזרתי מייד לטנק
וידעתי, שאם תעלה השמש, אין לנו סיכוי" מספר המ"פ ניר. הוא ביקש
ארטילריה, ונכנס למחפורת. "שיחקנו עם הסורים במחבואים. כמעט לא נשארו
לנו פגזים. השמש עלתה, והסורים הורידו כוחות עד למרחק 50 מטר מהטנק שלי.
הם שלחו ג'יפ עם חוליה וטיל לירות לעברנו. ראיתי את כל ההכנות, וזה היה
מפחיד. למזלנו הטיל התפוצץ באוויר. היה לי קשר עם עירא המג"ד וידעתי,
שאף אחד לא יבוא לעזור לנו".
בחבורת הפיקוד של הגדוד התקיימה התיעצות. קצין המודיעין: "שאלתי למה
לא נחלץ עצמנו לאחור. המג"ד אמר לי, כי זו תהיה התאבדות. אך כשנוכחנו
לדעת, שתגבורת לא תגיע אלינו, ושהתחמושת החלה להיגמר, החלה להתגבש
ההחלטה, שבכל זאת צריך להיחלץ אחורה".
מיכה, הסמ"גד, הגיע לטנק של עירא המג"ד ואמר לו, שיש שלוש אפשרויות:
"להילחם עד לכדור האחרון, להיכנע או לנסות לעוף אחורה". החיילים עצמם
היו עייפים ומותשים לאחר לילה של קרב קשה. אחדים מהם חשבו, שסופם קרוב.
לדברי קצין המודיעין רגע המיפנה היה, כאשר קצין המבצעים של הגדוד אמר
למפקד האוגדה, כי האפשרויות שנותרו הן להיכנע, להתאבד או להחלץ. "מרגע
זה השתנה יחס אוגדה אלינו, והם החלו לקלוט, שהמצב קשה". קצין המבצעים
שילם ביוקר על התבטאות זו, ולאחר המלחמה זרקו אותו מהגדוד. "עשו לו
עוול גדול" אומר קצין המודיעין.
הארטילריה של צה"ל החלה להנחית אש כבדה ביותר על המיתחם הסורי,
בחסות האש החל הגדוד לסגת לאחור. הפקודה היתה לעלות על הכביש ולנוע
דרומה. הצוותים נכנסו לטנקים סגרו מדפים ופתחו בדהירה מטורפת. "שמתי
רגל על הגז וסחטתי מהטנק כל מה שהוא יכול היה לתת", סיפר אבי ראט.
הסורים שכבו במרחק של 20 מטר מהכביש וירו בכל מי שעבר. כל טנק נמלט
לבדו. זה היה סמוך לשעה 9 בבוקר. בראש הטור הדוהר החוצה היה המג"ד.
מספר כלים נפגעו בעת המנוסה. "זה לא היה קרב. רצינו רק לצאת מהמקום בחיים",
אומר קצין המודיעין עירון.
אבל ההלם של החיילים שנסו מהתופת הסורית היה כשהם ראו את צה"ל
במלוא עוצמתו ממתין ביציאה מהעמק. מספר המ"פ ניר: "פתאום ראינו לפנינו
שורות של טנקים. אוגדה שלמה עמדה מסודרת כמו במצעד צבאי. יצאנו מהתופת
ולא הבנו מה קורה כאן. למה כל הצבא הגדול הזה לא בא לסייע לנו". הגדוד
שיצא השאיר אחריו בשטח שמונה טנקים, מספר נגמשי"ם הרוגים ופצועים.
המ"מ לוסטר, נחשב תחילה לנעדר. הוא ואנשי צוותו נטשו את הטנק בלילה
והסתרו בין הכוחות הסוריים. "באור ראשון הגיע הטנק של זוהר ליפשיץ ז"ל
לטנק שלנו. הנהג שלו יצא, הסתכל בתוך הטנק שלנו וראה שהוא נטוש. הוא
התחיל לרוץ והגיע למקום שבו התחבאנו. הוא אמר לי, שכולם מתו בתוך הטנק
שלו, ושהתותחן יהודה כץ מת לו בידיים. לא הלכתי לבדוק את דבריו וזה מציק
לי עד היום, שכן יהודה כץ נחשב לנעדר" אומר לוסטר.
בבוקר החלו לוסטר ואנשי צוותו לטפס במעלה הגבעה, בין הכוחות הסוריים,
וללכת דרומה. הוא הבחין בשרידי הגדוד הנמלטים משדה הקרב והמתין עד
שתשתרר דממה. רק בשעות הצהריים הוא החל להתקרב לעבר כוחות צה"ל.
"התקרבנו אליהם כשאנחנו מנפנפים בטליתות וצועקים להם, שלא יירו בנו"
אומר לוסטר.
ביום שישי בשעה 9 בבוקר , דיווח האלוף בן גל, כי הגדוד יצא מהכיתור, וכי
נשארו מאחור רק שלושה טנקים שרופים, וכי כל האנשים חולצו. היה זה דיווח
אופטימי ולא מדוייק. רק מאוחר יותר התבררה התמונה האמיתית: 6 חיילים
נעדרים נותרו בשטח.
כעבור שנה הוחזר אחד הנעדרים, אריאל ליברמן. כעבור שנתיים הוחזר גם
חזי שי והוחזרה גופתו של זוהר ליפשיץ. שלושה נותרו עדיין בחזקת נעדרים.
זכריה באומל, וצבי פלדמן, שהיו בצוות הטנק יחד עם חזי שי, והתותחן
יהודה כץ, שהיה בטנק של סגן זוהר ליפשיץ.