אחרי שנתיים בלבד של נישואים החליטו בני זוג לפרק את החבילה. הסיבות רבות ומגוונות. האחת והמרכזית היתה האובססיה של האישה לשני הכלבים שהיו לבני הזוג. שניהם הצטרפו למשפחה מיד אחרי הנישואין.
בשלב מסוים כשהזוג הבינו כי המחלוקות סביב הכלבים והגישה המתירנית מידי של האישה לגבי גידולם אינה מוקבלת על הבעל, הם החליטו להתגרש, אחרי הרבה מאד חודשים של דם רע שזרם גם כך בין בני הזוג.
האישה באמצעות עורכת הדין שרין סולן טענה כי היא מוכנה להתגרש ולוותר על המעט שצברו ביחד כזוג בתמורה לכך ששני הכלבים יישארו אצלה. הבעל שנקשר מצידו לכלבים באותה מידה, רק היה הרבה יותר ענייני בדרך שבה צריך לגדל אותם, לדבריו, לא הסכים ורצה גם הוא את הכלבים.
הם ניסו לקיים הליך של משמורת משותפת על שני הכלבים אבל האווירה הרעילה שהייתה שם מנעה זאת. אחרי דין דברים ארוך המליצה עו"ד סולן כי כל אחד מבני הזוג יקבל לידיו כלב אחד. הבעל רצה את הכלב הפחות נובח. לאישה לא היה איכפת אבל החליטה להקשות וטענה כי גם היא רוצה את אותו כלב. הושגה גם כאן פשרה. כמו כן נבנתה תשתית של הסדרי ראיה לכל צד עבור הכלב השני. עוד סוכם כי כל אחד מהצדדים יממן את גידולו של הכלב שבידו.
אחרי שההבנות האלה התקבלו הושג הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט למשפחה. "לפעמים בתי משפט צריכים לעסוק גם בנושאים האלה. כלבים היום הם לא דבר שמותר להתעלם מהם. רק חבל שלא היה אפשר להגיע להסדר כזה ללא התערבות וללא מתן של תוקף של פסק דין", קבעה עו"ד סולן.